<h1>פסקי ריבב"ן הלכ' טריפות</h1>
<h2>דף ט.</h2>
בא זאב ונטל את בני מעיים, והחזירן כשהם מנוקבים כשירה דתלינן בזאב. בני מיעים שיצאו לחוץ ונהפכו טריפה. ואי לא נהפכו כשירה, והוא שלא נקרע רוב כרס החיצונה. חלחולת שניקבה במקום שאין הירכים מעמידים אותה במשהו טריפה, אבל במקום הדבק בירכים אפילו אם ניטל כולו כשירה, והוא שנשתייר בו שיעור כדי תפישת יד דהיינו ארבע אצבעות כשירה. כך פירש רבינו יצחק פאסי ז"ל. אבל רש"י ז"ל פירש אצבע א'. העיד יונתן בן שילה ריש טבחייא דציפורי לפני רבי על שני מעים שיוצאין מן הבהמה כאחת טריפה, כנגדן בעוף כשירה. פירוש דאית לה תרי הדורי דכנתא שיוצאין מן שני מקומות טריפה, והוא דלא הדרי ערבי. אבל אי הדרי ערבי כשירה אפילו בבהמה. ואם ניקבו המעים אע"פ שהליחה סותמתן טריפה.
<h2>דף מב.</h2>
ניקבו המסס ובית הכוסות, או זה או זה. ניקבו לחוץ טריפה, שכל אחד מהן יש לו שני עורות בעוביו. ואם ניקבו שני העורות שנראה הנקב לחוץ טריפה. ויש מפרשים המסס ובית הכוסות סמוכין זה לזה, ובמקום חיבורן יש דופן לזה ודופן לזה, ובאמצע הן נשפכין מזה לזה. ואם ניקבו במקום חיבורן זה לתוך זה, שאין הנקב נראה לחוץ כשרה. אבל אם נקבו שלא במקום חיבורן, שהנקב יוצא לחוץ טריפה. מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד, שלא ניקב כל עובי העור בין קופא לגו בין קופא לבר כשירה. דאוכלין ומשקין דחקוהו, ולא ניקב וכשירה. אבל אם נפלש משני צדדין טריפה. ההוא גובתא דנפיק מבי כסי להובלילא, דהיינו המסס, והכשירה משום דהני עיזי ברייתא הכי אית להו.
<h2>דף מג.</h2>
אמר רבא שני עורות יש לו לוושט, החיצון אדום והפנימי לבן. ניקב זה בלא זה וזה בלא זה כשר, ואי חליף שהחיצון לבן והפנימי אדום טרפה, דהוי כמו שניטל, ונקיבתן במשהו. ואם שניהם לבנים כשרה. כך כתב רבינו שלמה ז"ל משום רבינו ששון זצ"ל. ואם שניהם אדומים טריפה דארס האדים שניהם. ואם ניקבו שניהם אפילו זה שלא כנגד זה טרפה, מאי טעמא זמנין דמתחא להו ומתרמו אהדדי והוי כנקב מפולש ואסורה. אמר רבא קרום שעלה מחמת מכה בוושט אינו קרום ואינו סותם וטריפה. ואמר רבא וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים מפני שבחוץ אדום ולא יכול לראות הנקב. למאי נפקא מינה לספק דרוסה, דאם ישב קוץ בוושט חוששין שמא ניקב. אבל אם נמצא קוץ עומד באורך הוושט כשרה דהני עיזי ברייתא קוצי אכלן. כך פסק רבינו יצחק אלפסי ז"ל.
<h2>דף מד.</h2>
תרבץ הוושט שניקב במשהו טרפה, ואינו מקום ראוי לשחיטה. הי ניהו תרבץ הוושט, דהיינו כל מבלעתא באורך הוושט כלפי הראש, יותר מחיטתא ופחות משעורתא. ואינו מקום ראוי לשחיטה. אמר שמואל תרבץ הוושט שניטל כולו מלחי כשר. ודוקא דאיפרוקי איפרוק שנתפרק מן העצם הלחי ועדיין דבוק הוא בבשר. אבל אם נידלדל שנתפרק כולו אפילו מן הבשר טרפה.
אמר רבה בר בר חנה אמר שמואל סימנין שנידלדלו ברובן טריפה, והוא שנידלדלו מן עצם הלחי ומן הבשר, אבל אם נידלדלו מן הלחי ומחוברים בבשר כשירה. נידלדל לחי העליון טריפה. אבל אם נידלדל התחתון, כגון שנגמם עד מקום הסימנין ולא נעקרו כשירה.
<h2>דף מד:</h2>
נפסקה הגרגרת ברובה טריפה. והאי "ברובה" רוב חללה, אבל רוב עוביה כשירה. אמר רב יהודה אמר רב ניקבה הגרגרת כנפה, כלומר נקבים קטנים כנקבי הנפה, שאין בכל אחד מהן כאיסר, מצטרפין לרובה. ודוקא נקבים שאין בהם חסרון, אבל נקבים שיש בהם חסרון מצטרפים לכאיסר. בעופא א"ר אלעזר מקלפו ומניחו על פי הקנה, אם חופה את רובו טריפה ואם לאו כשירה. ואם נפחתה הגרגרת, כגון שניקב נקב מפולש שיש בו חסרון, אבל אותו חסרון לא נפל לגמרי אלא תלוי בו כדי שיכנס איסר לרחבו טריפה. נסדקה לאורכו א"ר יוחנן אפילו לא נשתייר בה אלא משהו למטה ומשהו למעלה שלא נסדק כשירה. והוא שאין בה חסרון כלל.
<h2>דף מה.</h2>
ניקב קרום התחתון של המוח טרפה, ניקב העליון כשרה, כך פסק רבינו יצחק פאסי. אמר בר קפרא מוח וכל מה שבקדירה נידון כמוח, אם ניקב במשהו טרפה. התחיל לימשך דהיינו מן הפולין ולחוץ הרי הוא כחוט השדרה. ואם נפסק רוב העור של חוט טרפה. ופולין עצמן כלפנים במוח במשהו. וכן ראוי לבדוק אם ניקב קרום התחתון שהמוח בתוכו, מביא קנה ומניחו בפי הנקב ומוצצו, אם יעלה דבר שסותם את הנקב בודאי ניקב קרום התחתון וטרפה, ואם לאו כשרה.
<h2>דף מה:</h2>
ניקב הלב לבית חללו, בין לבית חללו גדול בין לבית חללו קטן טרפה. קנה הלב אם ניקב במשהו טרפה. הי ניהו קנה הלב, חלב שעל גבי דופני הריאה.
תנו רבנן חוט השדרה, שנפסק ברובו טרפה. כמה רובו, אמר רב הונא רוב עורו, אבל מוח זה לא מעלה ולא מוריד. ואם הומרך, כגון שנשפך כקיתון, או נתמסמס, כגון שנמס כדונג מפני האש שאינו יכול לעמוד כשמעמידו פסולה. אבל נתמזמז כגון שמתנדנד ויכול לעמוד כשירה. עד היכן חוט השדרה אמר רב יהודה אמר רב עד בין הפרשות עד הפרשה השניה, אבל שלישית כשירה, אפילו נפסק עור החוט. חוט השדרה מתפצל לשלשה פיצולין. וכל פיצול ופיצול יש לו שלשה חוטין, והאחד הולך לירך זו, והאחד הולך לירך זו, והאחד הולך לאליה, ופיצול השני למטה הימנה. ופיצול השלישי למטה הימנה. בעופא עד היכא, אמר ריש לקיש עד למטה מן האגפים.
<h2>דף מו.</h2>
ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום טריפה. אבל אם נשתייר ממנה כזית במקום מרה וכזית במקום חיותא, דהיינו מקום שתלויה בו כשירה. ואם נידלדלה הכבד ומעורה בטרפשא כשירה, דהא איכא כזית במקום מרה וכזית במקום חיותא. ומחטא דאשתכח בסימפונא רבא דכבדא כשירה, אבל אם אישתכחא בחיתוכא דכבדא, אי קופיה לבר ניקובי נקט ועאל, יצא דרך הוושט, ונקב את בני המיעים ובא לו לכבד וטריפה. ואי קופיה לגיו אימור סימפונא נקט ואתא דרך הקנה, ובא לכבד וכשירה. והני מילי באלימתא אבל בחלישתא בין קופיה לבר בין קופיה לגיו, נקובי נקב ואתא וטריפה. ניקב קנה במשהו טריפה. ואם נשתייר מן הכבד מרודד או כרצועה הוי ספק ולחומרא. [התליע הכבד שלה כשרה, כמעשה בני אסיא שעלו ברגל' שלישי ואכשרה].
נקובת הריאה נפרש אותו בתחילה במחלוקת הגאונים בכל דבר ודבר. ואחר כן נכלול הכל בסוף בקיצור. ניקבה הריאה בקרום העליון ובקרום התחתון טרפה. ניקב העליון ולא ניקב התחתון כשרה כדרבא, דאמר רבא האי ריאה דאגליד כאהינא סומקא כלומר שנשארת בקרום התחתון כשירה. פירוש אהינא תמרה. ניקב התחתון ולא ניקב העליון, עליון מגין עליו וכשרה מדרב יוסף, דאמר רב יוסף האי ריאה דאוושא, אי ידעינן מהיכא אוושא מותבינן עלה גדפא או רוקא או גילא, אי מבצבצא טריפה אי לא כשירה. ואי לא ידעינן מהיכא אוושא בדקינן לה במיא פושרי, בחמימי לא משום דמטרשי, אי מבצבצא טרפה, ואי לא כשירה, דתתאה אינקיב עילאה לא אינקיב. והאי דקא אוושא זיקא דביני ביני הוא. ניקבה הריאה במשהו טרפה. ואמר רבא ריאה שהאדימה מקצתה כשרה, האדימה כולה טרפה. ואקשינן עלה, ושני לה אלא לא שנא האדימה כולה לא שנא האדימה מקצתה כשרה היינו אדומה כשרה מדר' נתן. כך פסק רבינו יצחק פאסי, ורבינו שלמה ז"ל אלא לא שנא וכשרה. אבל רבינו חננאל ז"ל פסק, אלא לא שנא וטריפה, בין האדימה כולה בין האדימה מקצתה טרפה. ודקא קשיא לך אדומה כשרה דר' נתן, תירץ רבינו יהונתן ז"ל היינו דבשעת נפיחה מתלבנת וכשרה. אבל התם הא דטרפה היינו דאינה מתלבנת בשעת נפיחה. ודעתי נוטה להתיר אחר רבינו שלמה ורבינו יצחק, דהא אדומה כשרה, סתם קתני בין מתלבנת בין שאינה מתלבנת. ועוד דאמרינן לקמן [מ"ז ע"ב] פסילותא דריאה בחזותא כגון כבישרא וכדיותא וכיוצא באלו. ואדומה לא קתני בטרפות. אלא התם קתני אדומה כשרה מדרבי נתן.
<h2>דף מו:</h2>
ואמר רבא האי ריאה שיבשה מקצתה טרפה, היכי דמי יבשה, כל שתתפרך בציפורן. ואמר רבא האי ריאה דקיימא גילדי גילדי דדמי כמין נגע, אוכמי אוכמי, חזוותא חזוותא, גווני דמתכשרא בה ריאה, כגון ירוקה ככרתי או אדומה כרבי נתן, כשרה. הקשה רבינו תם על הא דאמרינן אוכמי כשירה, והא אמרינן כדיותא טרפה, ותירץ התם דטרפה ברובא, הכא דכשרה במיעוט. ורבינו יצחק פאסי מוקי לה באוכמי דדמו לכוחלא כשרה.
אמר רבא הני תרתי אוני דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא לאכשורינהו והני מילי שעומדין שלא כסדרן. פירש רבינו שלמה ז"ל שלא כסדרן, כגון שנסרכה הראשונה עם השלישית, דעבידא לאינתוקי. אבל הראשונה לשניה אפילו מורכבת נמי כשרה. ולפירוש רבינו שלמה ז"ל גרסינן "דסריכי". אבל רבינו חננאל ז"ל פירש על ידי קבלה רב מפי רב, דאפילו סריכי תרי אוני באמצע וראשיהן ועיקרן פרודות טרפה. וכל שכן זו על גבי זו, שהיא מורכבת עם חברתה שבצידה דטריפה. אבל רבינו גרשום ז"ל פירש שלא כסדרן, שמורכבת האונה עם חברתה. אבל אי קיימא בדרא דאוני היינו ריבותייהו וכשרה. וגריס "דסמיכי", ולא "סריכי", דאין סירכא בלא נקב. וגם רבינו ישעיה ז"ל ורבינו קלונימוס ז"ל כרבינו חננאל ז"ל סבירא להו. והלכות גדולות ותשובות הגאונים סבירא להו כרש"י ז"ל להיתר.
אם נסרכה אונא באומא, פירש רבינו שלמה ז"ל דהיא כשרה, משום דריבותייהו הן, והאי דקא קרינן לה "אומא" בכל דוכתא, כמו "אונא רבתא", מכל מקום לא נפסיד [שם] "אונתינו" משום דקרי לה "אומא". וכן פירשו רב צמח גאון ורבינו גרשום ורבינו יעקב בר' יקר ורבינו שמואל בן חפני ורבינו משה בר מיימון ורבינו ישעיה, כולהו סבירא להו כרבינו שלמה. אבל רבינו תם והלכות גדולות ורב שלום גאון ורבי אליעזר הגדול ותשובות ה"ר משה מפביאה ורבינו יצחק בן מרדכי כולם אוסרים. והטעם מפני שעומדות במקום רחב ומתפרקים. ועיקר דברי רבא לא בא להתיר, דאמר "לית להו בדיקותא לאכשורי". והגמרא משים חילוק בין כסדרן לשלא כסדרן. ומאי דשרא שרא ומאי דלא שרא הוי כשאר נקובי בעלמא דריאה וטריפה ומדאמרינן חמשה אוני אית ליה לריאה שמע מינה דאומא לא מקרי אונא דאם כן הוו להו שבעה אוני. ודעתי נוטה בין אונא לאונא בין אומא לאומא אם מורכבת פסולה. והיינו שלא כסדרן. והוא דאיכא חלון בינתיים טרפה, דעבידא לאינתוקי. אבל אי ליכא חלון בינתיים והיא דבוקה בשר בבשר דלא עבידא לאינתוקי כשירה. אבל אם אינה מורכבת אלא זו בצד זו, אע"פ שיש ביניהם חלון כשירה, דרבותייהו הן, דכיון דהן במקום צר לא עבידא לאינתוקי.
ובכל מקום שנסרכה העינוניתא טרפה, דכולהו שלא כסדרן הוו לדידה ועבידא לאינתוקי. אבל אם העינוניתא דבוקה בכיסה בלא סירכא ונדבק בשר בבשר רבינו משה בר מיימון ז"ל [פי"א מהלכ' שחיטה ה"ט] אוסר, וקרינן עלה "כבושת הגנב כי ימצא". אבל רבינו יצחק בן מרדכי הביאו לפניו הוורד שהיא דבוקה בכיסה בחוזק בלא שום סירכא, אלא בשר בבשר. והשיב שאינו מזיק, כי גדילתו היא. ורוב העולם אוסרים. ודעתי נוטה להיתר מאחר שהיא דבוקה בשר בבשר לעולם לא אתי לאינתוקי. והכי נמי אמרינן לגבי ריאה שנדבקה כולה מראשה לסופה בדופן ונדבקת בשר בבשר כשרה.
<h2>דף מז.</h2>
אמר רבא הני תרתי בועי דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא לאכשורי. ודווקא כשהן שנים סמוכים זה לזה, דאמרינן אינקיב חדא לחברתה ועלה קרום ביניהן, וקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום ואינו סותם וטריפה, ואע"ג דעולה בנפיחה. אבל בועא אחת, או שתים ושלש דלא סמיכי להדדי כשרה. והיינו העלתה צמחים כשרה. ודוקא דלא אינקיבא האי בועא, אבל איניקבא טרפה. חדא ומתחזיא כתרתי, מייתינן סילווא ובזעינן לה, אי שפכי אהדדי חדא היא וכשרה. ואי לא שפכי אהדדי תרי נינהו וטרפה. ואמר רבא אין מקיפין בבועי. אם נמצאת הבועא נקובה ואין אנו יודעין אם ניקבה קודם שחיטה וטרפה או לאחר שחיטה ניקבה וכשירה, אין אומרים נקבינן בועא אחרינא אי דמו להדדי כשרה ואי לא טרפה, דודאי קודם שחיטה אינקיבא וטריפה. ופירש רבינו אפרים ז"ל והלכות גדולות אם הבועה בשיפולי ריאה ואין חוט של ריאה מקפת אותה סביב טרפה, דאמרינן כל יתר כנטול דמי והרי היא חסירה. ואינו נראה לי, דהא סתמא קתני, בין באמצע ריאה בין בשיפולי ריאה, ועוד מה לי באמצע ריאה מה לי בשיפולי ריאה, נימא באמצע נמי כל יתר כנטול דמי, והנה היא חסירה. ומצאתי כן בתשובות הגאונים, והכשר בועא כך היא, מלאה מים זכים ולא איסרוח, או מליאה רוח וקשה כאבן, או מליאה ליחה עבה, בחדא כשרה, בתרתי דסמיכי להדדי טריפה. אבל עכורין והם כמים עכורין טרפה. ואפילו בחדא. כן פירש רבנו משה בר מיימון ז"ל. ואם הריאה העלתה צמחים כנודות, והם מים זכים, כשרה, דההוא דחזא בשוקא דגילדאי צמחים גדולות כנודות ולא אמר להו ולא מידי. ונראה שמן העור שלו היו נראים המים, וידע שהן זכין, על כן לא אמר להו ולא מידי. וכן ההוא דחזא צמחים גדולות וקשות כסלע ולא אמר להו ולא מידי, דלא הוו בהו מים עכורים.
ואלו הן כללי סירכא דריאה בקיצור כשמכניס הטבח ידו לבדוק, יבדוק הריאה בשתי אומות גדולות שהן משני צדדין בכל מקום שהן דבוקות בין בבשר שבין הצלעות בין בצלעות, בשאין מכה בדופן טרפה, מפני שהוא מקום רחב ועבידא לאינתוקי. וכן אם היתה דבוקה בחצר הכבד טריפה, דעבידא לאינתוקי, בין בשומן הלב ובין בשמנונית ההולך בין שתי האומות אצל השדרה טריפה, מפני שהוא חלב העשוי ככובע, ואינו סותם, וקרינן עלה "זאת הרשעה היוצאת". אבל אם היא דבוקה באונה היא כפי המחלוקת, כמו שפירשנו למעלה, יש שאוסרין ויש שמתירין. ואחר כך, יבדוק באונות הקטנות שהן שלש מימין ושתים משמאל. אם הן דבוקות אחת מהן בחזה לפנים מן החוט טריפה, דעבידא לאיתנוקי. וכן בשומן החזה טריפה, שהרי הוא כחזה. ואם דבוקות באותן שתי צלעות הסמוכות לחזה טרפה. ואלו השני הצלעות אם הן אחת מכאן ואחת מכאן, או שתים מכאן ושתים מכאן, הוא כפי המחלוקת, כמו שפירשנו למעלה יש אוסרין ויש מתירין. ואם אלו האונות דבוקות בגרגרת טרפה, מפני שהוא קשה ואינו סותם. וכן בשמנו של גרגרת טריפה, מפני שהוא חלב העשוי ככובע ואינו סותם וטריפה. וכן בשומן הלב מהאי טעמא מפני שהוא חלב העשוי ככובע ואינו סותם. וכן בחצר הכבד טרפה משום דעבידא לאינתוקי. אבל אם האונות דבוקות בצלעות ובבשר שבין הצלעות ומסובכין יחד או בבשר בלא הצלעות כשירה. אבל בצלעות עצמן לבד היא מחלוקת, כמו שפירשנו למעלה יש שאוסרין ויש שמתירין. ואם אלו האונות דבוקות בתולדתן ובגידולן זו בצד זו כשירה. ובלבד שיהא בהן חיתוכא דאוני ובכל שהו הוי היכר. אבל אם דבוקות שלא כסדרן טריפה. ופירוש "שלא כסדרן" כתבנו למעלה שהוא במחלוקת, יש שאומרים שלא כסדרן שנסרכה הראשונה עם השלישית, אבל אם הראשונה דבוקה עם השניה כסדרן הוי וכשירה. ויש שאומרים שלא כסדרן אפילו הראשונה עם השניה. והוא שמורכבת קצת. אבל אם הן כסדרן אפילו שיש ביניהן חלון כשירה. ויש שאומרים אפילו אם הם כסדרן ויש חלון ביניהם זהו שלא כסדרן וטריפה, משום דעבידא לאינתוקי. ואם האונה התחתונה של צד ימין דבוקה באונא התחתונה של צד שמאל טרפה, דעבידא לאינתוקי. וכן אם דבוקה האונא של צד ימין בצלע של צד שמאל טרפה דעבידא לאינתוקי. ואם נחסר אונא אחת מן הימין, העינוניתא תשלים השלשה וכשירה. וכן אם נחסר העינוניתא כשירה. אבל אם נחסרו שנים מן הימין טריפה, או שנחסרו הענינותא ואחת מן האונות גם כן טריפה. ואם נחסרה אונא אחת מן צד השמאל טריפה. ואם היתה הענינותא בצד שמאל, כבר כתבנו במחלוקת של גאונים למעלה יש שאוסרים ויש שמתירים. ואם כל הריאה דבוקה בדופן כולה מראשה לסופה כשירה, דלא עבידא לאינתוקי. והעינוניתא כל היכא דסריכה טריפה, לבד אם היא סרוכה בכיסה, שהיא כפי המחלוקת כמו שכתבנו למעלה. אבל אם נסרכה, בין באומות בין באונות בין בשומן הלב בין בחצר הכבד טריפה, וקרינן עלה "כבושת גנב כי ימצא". וכתוב בתשובות שאלות, אם אלו החוטין שהם סרוכות אפילו כחוט השערה נמי אסורה. אבל אם הם כמו רירין שמתפרקין מאליהן ואינו ניכר שיהא חוט כשירה. ובעבור שאין אנו בקיאין ברירין ינפח אותה וישים באותו מקום הרירין גילא או רוקא, אי מבצבצא טריפה, אי לא כשרה. כן כתב רמב"ם [פי"א מהלכ' שחיטה הי"א] יש מקומות שנופחין הריאה אע"פ שלא נמצא בה שום ריעותא. ולא נמצא כן. ולא ראינו כן במערב ובספרד. ודעתי נוטה שאינו כך מהאי טעמא דאחזוקי באיסורא לא מחזקינן. והכי נמי אמרינן בכמה מקומות, כגון בא זאב ונטל את בני מיעים והחזירן כשהן מנוקבין כשירה. וגם בתשובות שאלות [כתוב] אם שכחו והוציאו את הריאה קודם בדיקה, תיבדק בנפיחה. ודווקא כשהוציאוה קודם בדיקה צריך נפיחה. אבל לאחר בדיקה אינו צריך נפיחה. ואף הרמב"ם [פי"א הט"ו] כתב, יש מקומות שאם נמצאו סרכות מדולדלות מן הריאה אע"פ שאינן מודבקות לא לדופן ולא למקום אחר אוסרין אותה. ודבר זה הפסד גדול הוא לאבד ממונם של ישראל. ומעולם לא כן נהגו בצרפת ובספרד ובמערב. ואין ראוי לנהוג מנהג זה, אלא נופחין אותה בלבד, אם נמצאת שלימה מן הנקב הרי זו מותרת. ואם לא נמצאו סירכות מדולדלות אינו צריך נפיחה, דאחזוקי באיסורא לא מחזקינן.
אמר רבא חמשה אוני אית לה לריאה תלתא מימינא ותרתי משמאלא, אי חליף כלומר שנמצאו שתים של ימין ושלש משמאל טרפה. והלכתא כותיה דרבא ביתירות שאם חיסרה או הותירה טרפה, דכל יתר כנטול דמי. והוא דלא קיימא בדרא דאוני אבל אם קיימא בדרא דאוני כשרה, ואי לא קיימא בדרא דאוני אפילו כטרפא דאסא נמי טרפה. אבל פחות מכאן כשרה, בתשובת הגאונים ז"ל. אבל רבינו שמואל צרפתי ז"ל אוסר אפילו במשהו מטעם דכל יתר כנטול דמי. ודעתי נוטה אחרי רבינו שמואל דאפילו בכל שהו טרפה, והוא דאית לה הכירא דאוני שנראית כאונא. והאי דאמר כטרפא דאסא לאו דוקא, אלא להודיעך שאם נראית אונא והיא עשויה האונא כטרפא דאסא שהיא רחבה מלמטה וחדה מלמעלה, דכן דרך אונא, טרפה. אבל אם אינה עשויה כך כשרה, דלא דמיא לאונא, והיא כמין צמחים וכשירה.
וכן אם נמצאו שתי עינוניות אחת בימין ואחת בשמאל, נחלקו בה שני גדולי הדור, רבינו יהודה בר' ברוך וחביריו. אבל רש"י אוסר, דהא ביני ביני הוא. ומה שהתירו בימין התירו, ולא משמאל. וגם רבינו שמואל הצרפתי ורבינו שמואל בן נטרונאי ותשובות שאלות אוסרים. אבל רבינו יצחק אלפסי ורבינו חננאל ורבינו מנחם ורבינו אפרים ז"ל, לכולם דעת אחת, ואומרים דכל ביני ביני כשרה בין בימינה בין בשמאלה. ובא מעשה לפני רבינו אפרים והעידו לפניו שרוב בהמות שלהם יש להן שתי ענוניות, אחת בימינה ואחת בשמאלה, כמו שיש לבהמות שלנו אחת. ודעתי נוטה להיתר, דהא ביני ביני קתני, ולא שנא בין בימינה בין בשמאלה, וכמו שנחשבת אם חסרו מן האונות של ימין הכי נמי נחשבת אם חסרו מן האונות של שמאל. וראוי רבינו אפרים לסמוך על דבריו שהעידו לפניו שיש בהמות שנמצאות כך. ואם נחסרה הוורד ונשארו השאר שלא נחסרה אחת מהן אין שום גאון שאוסרה.
ועינוניתא דוורדא אע"ג דלא קיימא בדרא דאוני הויא כשרה, דהני עיזי ברייתא הכי אית להו. והני מילי מקמה, אבל מאחורה אפילו כטרפא דאסא טריפה כדפרש"י. ולמאן דמפרש טרפא דאסא דוקא מצאתי בתשובות הגאונים בין מקמי דנפיח בין לבתר דנפיח, בין דאיתא באוני בין דאיתא באומי, טרפה. ואם חסירה אחת מן הג' של ימין, כל הגאונים והלכות גדולות ורבינו נחשון ורבינו חננאל ורבינו גרשום ורבינו משה ותשובות בבליים, כולהו אמרי הואיל והוורד עמהם חשבינן הורד כחד וכשרה. ולא מצאתי גאון שחולק על זה כי אם רבינו שלמה בלבד. והטעם משום דלא קיימא בדרא דאוני ויותרת היא, ולא חשבינן לה כאוני, והיא חסירה וטרפה. אבל אם חסירה אחת משמאל, אע"פ שיש לה עינוניתא דורדא טרפה, דאינה עולה למנין אונות, דאין זה מקומה.
<h2>דף מז:</h2>
ואמר רבא האי ריאה דדמיא לאופתא טרפה, איכא דאמרי דנפיחה כאופתא כשם שהבקעת אינה מתנפחת כך ריאה זו, ואיכא דאמרי בגישתא, ואיכא דאמרי דשיעא כאופתא דלית לה חיתוכא דאוני דחסירה היא. ואמר רבא האי ריאה דדמיא לכוחליא כשרה כדיותא טרפה. וסימניך דיותא ארמיותא. והאי שחור, אדום הוא אלא שלקה, והרי הוא כאילו נקובה. אמר רב כהנא ככבדא כשרה כבישרא טרפה, וסימניך ובשר בשדה טרפה. ואמר רב כהנא כבשותא כמוריקא כביעתא טרפה. אלא ירוקה דרבי נתן היכי דמי, ככרתי. אמר רבא האי אטום בריאה שאינה מתנפחת, מייתינן סכינא דחליש פומיה, וקרעינן לה, אי מחמת מוגלא כשרה, ואי לא, מותבינן עלה גילא או רוקא או גדפא, אי מבצבצא כשרה, ואי לא טרפה. מוגלא פירוש בועה מליאה ליחה עבה, שאינה כמים.
אמר עולא א"ר יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשירה, והוא דקיימי סימפונהא. היכי עבדינן, מייתינן צעא דקונייא, ושפכינן לה בגווה, אי אית בה שורייקי חיוורי טריפה, דאותן הן הסימפונות. ואי לא, כשירה. אמר רב נחמן ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים כשירה, ואפילו מחזקת רביעית לוג. אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אייתו קמן ריאה כי הוה מותבת לה הוה יתבא שפיר, כי הוה דלינן לה הוה מיתלחא ונפלה תילחי תילחי, וטריפנא לה מדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר כל שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי ולא ימות כשירה. והא ודאי ימות טריפה ועיקר דין ריאה כבר פירשנו במחלוקת נקיבה.
<h2>דף מח.</h2>
אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן, דהיינו אומא גדולה הסמוכה לדופן, חזינן אי עלתה מכה בדופן, כגון שנשבר העצם, תלינן בדופן, שהליחה שהיא בשבירה נדבקה בריאה. ואפילו אם הריאה העלתה צמחים, בין שנדבקה בצלעות בין שלא נדבקה בצלעות אלא בבשר כשרה כיון דאיכא מכה בדופן. ואי ליכא מכה בדופן, מחמת ריעותא דריאה היא וטרפה, אע"ג דלא מפקא זיקא, דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום ואינו סותם, ואין בדיקה אפילו בפושרי. כך הורה רבינו קלונימוס ורבינו שמואל בן חפני הכהן. אבל רבינו שמואל הצרפתי אומר דצריכא פושרי. ודוקא בסירכי דאומי לחוד, אבל אם כל הריאה דבוקה מראשה לסופה בדופן, תשובות הגאונים מתירים, ונותנים סימן לדבר "אומר לדבק טוב הוא".
הא דאמרינן אם האונות דבוקות בצלעות כשרה, הני מילי שדבוקה לצלע שכנגדה, כך פירש רבינו יצחק הלבן, ולא מצאתי לו חבר, אך כל הצלעות מקום רבותא הן, לבד מאותן שתי צלעות שאמרו לקמן. ואם נסרכו האונות מגגן בדופן אם עולה בנפיחה כשרה, דכך סירכי דאונות בין בגגן בין בחיתוכן. ואם נסרכת האונה התחתונה של צד ימין עם האונה התחתונה של צד שמאל לאו היינו רבותייהו וטרפה. כך מצאתי בתשובת הגאונים. ואני מוסיף על דבריהם, אם נסרכה האונא של צד ימין בצלע של צד שמאל טרפה, דעביד לאינתוקי, דלאו היינו רביתייהו. ואם נסרכו האונות באותן שתי צלעות [קטנות העליונות] הסמוכות לצואר אחת מכאן ואחת מכאן טרפה, דנידון כחזה, דאינו במנין הצלעות [דתנן נשתברו רוב צלעותיה שש מכאן ושש מכאן טריפה]. כך פסק רבינו נחשון ורב אלפסי ורבינו שלמה ורבינו שמואל בן חפני ז"ל. אבל רבינו חננאל ורבינו תם מפרשין שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן, דכך היה החזה הניתן לכהנים. וחזה שנסרכו בו באונות טרפה. ויש אומרים כי לא נזכרו אלו שתי צלעות אלא לענין חזה הניתן לכהנים, אבל הכא אפילו באותן שתי צלעות כשרה.
וסירכי דאוני לחוד בדופן כולי עלמא מודו דכשירה בלא שום בדיקה, דאמר רב נחמן ריאה שניקבה, דהיינו אונא, ודופן סותמתה שנדבקה בדופן, דהיינו הצלעות כשרה. ופירש רבינא והוא דסביך בבישרא, שנדבק בבשר שבין הצלעות. אבל אם נדבק בצלעות לבד טריפה. כן פסק רבינו שלמה ז"ל. ועוד בחיבור הרמב"ם ז"ל [פ"ז מהלכ' שחיטה ה"ד] כתוב הכי, אם נסרכו האונות בצלע ובבשר יחד יש שאוסרים ויש שמתירים. ואבא מרי מן האוסרים ואני מן המתירים. אבל בצלע לבדו אני מטריף. ויש מקומות שמתירין אפי' בצלע לבדו, ובהלכות גדולות ובתשובות רב צמח גאון מתירין אותה אפילו בצלע לבדו. וכתב רבינו ישעיה, כי אין אלו אלא דברי נביאות, ואינו נראה לי. ופירש רבינו יהונתן ז"ל דרבינא סבירא ליה דסביך בין בבישרא בין בגרמא כשר. דאם [לא] כן כשהקשה לו מדרב נחמן ריאה שניקבה, היה לו לתרץ "כאן בבישרא כשרה כאן בגרמא טרפה". ודעתי נוטה שכך עיקר דברי רבינא והוא דסביך בין בבישרא ובגרמא, אבל בגרמא לחוד טרפה. ואע"ג דבמיצר החזה הוא עביד לאינתוקי משום דעצם קשה הוא. והכי נמי אמרינן לגבי סימפונהא דריאה אינקיבא לחבריה טרפה, משום דהוא קשה ועביד לאינתוקי ונמצאת הריאה נקובה. והאי דאמרינן סביך, ודאי סביך וסריך חד הוא. אלא משום דדבוק בעצם ובבשר קרי ליה סיבוך. אבל אם נדבק בבשר שבין הצלעות לבד, לדברי הכל כשרה. ופירש רבינו קלונימוס ז"ל והוא דלית לה ריעותא בריאה במקום סרך. ומצאתי אחרי כן בתשובות רב האיי גאון ז"ל שאוסר לבדו.
ניקבה המרה במשהו טריפה. אמר ר' יוחנן מרה שניקבה וכבד סותמתה כשירה. ואם ניטלה המרה כשירה, והוא דאית ליה לכבד טעם מר. ואם נמצאו שתי מרות בבהמה בחיבור רבינו משה [פ"ו מהלכ' שחיטה ה"כ] מטריף אותה. ויש גאונים שחולקים עליו מטעם כל יתר כנטול דמי. ובעל הלכות גדולות וספר השכם מדמי להו לתרי סיניי דיביה וטריפה. ולבי נוטה להיתר, דכל יתר כנטול דמי ונטולת המרה כשירה. ואם היו שתי מרות בבהמה דסמיכי להדדי שאינן נשפכות זו לזו טריפה, דהוו כתרי בועי דסריכי להדדי ולא שפכי להדדי, וטריפה לדברי האוסרים. ולדעת המתירים שתי מרות כשירה. וכבר רבינו ישעיה השיב בספר המכריע [סימן י'] והוכיח מכח ראיות גדולות שהבהמה שיש לה שתי מרות דטריפה. ההוא קשייתא דאשתכח במרריתא כשירה. אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמרי' הא ודאי סימפונא נקט ועאל, ואע"ג דלא נפיק, מירבל הוא דרבילא ביה. והני מילי דדיקלא אבל דזיתי מיבזע בזע וטריפה.
<h2>דף מח:</h2>
מחט שנמצאה בריאה כשרה, דאמרינן סימפונא נקט ועאל. והוא דעולה בנפיחה. אבל אם נמצאת בחתיכה אחת של ריאה, הואיל וליכא ריאה לפנינו שנדע אם עולה בנפיחה אם לאו אסורה. ואי אינקיבא ריאה בדוכתא דממשמשא ידא דטבחא תלינן בידא דטבחא וכשרה. ואם ניקב קנה הריאה במשהו לאחר שנכנס בחזה טרפה. ואם נמצאת הריאה נקובה ואין אנו יודעין אם ניקבה קודם שחיטה וטרפה או לאחר שחיטה וכשרה, נקבינן בה נקב אחר, אי דמו להדדי כשירה. אי לא טרפה. דאמרינן [נ' ע"א] ר' יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו מקיפין בריאה. ואם נמצא הנקב באונא, נקבינן נקב אחר באונא. ואם נמצאת הנקב באומא נוקבין באומא. ואם נמצאת תולעת בריאה אמרינן לאחר שחיטה פריש וכשירה.
<h2>דף מט.</h2>
ניקבו המסס ובית הכוסות, או זה או זה. ניקבו לחוץ טריפה, שכל אחד מהן יש לו שני עורות בעוביו. ואם ניקבו שני העורות שנראה הנקב לחוץ טריפה. ויש מפרשים המסס ובית הכוסות סמוכין זה לזה, ובמקום חיבורן יש דופן לזה ודופן לזה, ובאמצע הן נשפכין מזה לזה. ואם ניקבו במקום חיבורן זה לתוך זה, שאין הנקב נראה לחוץ כשרה. אבל אם נקבו שלא במקום חיבורן, שהנקב יוצא לחוץ טריפה. מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד, שלא ניקב כל עובי העור בין קופא לגו בין קופא לבר כשירה. דאוכלין ומשקין דחקוהו, ולא ניקב וכשירה. אבל אם נפלש משני צדדין טריפה. ההוא גובתא דנפיק מבי כסי להובלילא, דהיינו המסס, והכשירה משום דהני עיזי ברייתא הכי אית להו.
<h2>דף נ.</h2>
ניקבה הקיבה במשהו טריפה ובין חלב דאייתירא ובין חלב דאקשתא אינו סותם. ואע"ג דחלב דאייתירא מותר לבני ארץ ישראל מאחר דאנן לא אכלינן ליה מסתם נמי לא סתים. וכל שאינו סותם בבהמה אינו סותם בחיה אע"ג דכולו חלב טהור. ואם נמצאו שתי קיבות בבהמה טריפה.
[מ"ח ע"ב] ניקבו מיעים הדקים טריפה, אבל אם ניקבו זה כנגד זה כשירה, דאמר מר האי כנתא דמעייא דאינקיב לחבריה כשירה. אמר רב שימי בר חייא מקיפין בבני מיעים, כגון דאישתכח נוקבא בבני מעיים ולא ידעינן אי קודם שחיטה אינקיב אי לאחר שחיטה אינקיב, נקבינן השתא בההוא מעייא נוקבא אחרינא ומדמינן האי נוקבא להאי נוקבא, אי דמו להדדי כשירה דלאחר שחיטה אינקיב ואי לא דמו להדדי טריפה דקודם שחיטה אינקיב. קרום שעלה מחמת מכה בבני מיעים אינו קרום ואינו סותם. וכן בוושט ובריאה.
אביי ורבא דאמרי תרוייהו מקיפין בקנה. אם ניקב הקנה ברובו ואין בו חסרון, ואין ידוע אם קודם שחיטה ניקבה אם לאחר שחיטה, נוקבינן ניקבא אחרינא ומדמינן ליה, אי דמו להדדי כשירה דלאחר שחיטה אינקיב. אי לא דמו להדדי טריפה, דקודם שחיטה אינקיב. ואפילו מקיפין מחוליא לחוליא ומבר חוליא לבר חוליא. אבל לא מחוליא לבר חוליא ולא מבר חוליא לחוליא. פירוש, חולייא הן שורות שהן קשות כסלע כמו חסחוס. בר חולייא, בשר שבין השורות. ולא שנא בין שחט ופגע בנקב, בין שחט שהיה הנקב למעלה ולא נפסק ברוב כשרה.
בא זאב ונטל את בני מעיים, והחזירן כשהם מנוקבים כשירה דתלינן בזאב. בני מיעים שיצאו לחוץ ונהפכו טריפה. ואי לא נהפכו כשירה, והוא שלא נקרע רוב כרס החיצונה. חלחולת שניקבה במקום שאין הירכים מעמידים אותה במשהו טריפה, אבל במקום הדבק בירכים אפילו אם ניטל כולו כשירה, והוא שנשתייר בו שיעור כדי תפישת יד דהיינו ארבע אצבעות כשירה. כך פירש רבינו יצחק פאסי ז"ל. אבל רש"י ז"ל פירש אצבע א'. העיד יונתן בן שילה ריש טבחייא דציפורי לפני רבי על שני מעים שיוצאין מן הבהמה כאחת טריפה, כנגדן בעוף כשירה. פירוש דאית לה תרי הדורי דכנתא שיוצאין מן שני מקומות טריפה, והוא דלא הדרי ערבי. אבל אי הדרי ערבי כשירה אפילו בבהמה. ואם ניקבו המעים אע"פ שהליחה סותמתן טריפה.
<h2>דף נ:</h2>
ניקבה כרס הפנימית במשהו טריפה. איזהו כרס הפנימי אמר רבה בר הונא מפרעתא היכא דפרעי (דפרעי) טבחי, במערבא אמרי כל הכרס כולה הוא נקרא כרס הפנימית. איכא מאן דפסק כרבה בר רב הונא ואיכא מאן דפסק כבני מערבא. ואנן עבדינן לחומרא. ההוא גובתא פי' קנה בשר דנפיק מבי כסי לכריסה, וטרפוה משום דכל יתר כנטול דמי, והוי כאילו מקומו ניטל, והרי יש כאן נקב. ואם נמצאו תרי סניי דיבי טריפה דאמרינן כל יתר כנטול דמי. ואי שפכי אהדדי כשירה, כדאמרינן [מ"ז ע"א] גבי תרי בועי.
כרס החיצונה שנקרעה ברובה טריפה. איזוהי כרס החיצונה בשר החופה את רוב הכרס. ופירש רבי יהודה בגדולה טפח ובקטנה רובה. וא"ר אלעזר לא גדולה גדולה ממש ולא קטנה קטנה ממש, אלא כל שנקרע בה טפח ולא הוי רובה, זו היא ששנינו בגדולה טפח. וכל שנקרע בה רובה ולא הוי טפח זו היא ששנינו ובקטנה רובה. ואם נקדרה יותר מכסלע טריפה, שאם תימתח תעמוד על טפח. וכמה כסלע אמר רב יוסף כגון דקיימין תלת קשייתא בציפא בדוחקא. בלא (צעא) [צפא] ברווחא. פירוש צפא אוכל.
<h2>דף נא.</h2>
נפלה מן הגג, כגון שנפלה בגבוה עשרה טפחים, חיישינן לריסוק איברים וצריכה בדיקה כנגד כל החלל כולו. אבל בסימנים אינה צריכה בדיקה, דסימנין קשין הן אצל נפילה. אמר רב הונא הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוק איברים, מאי טעמא משום דאמידה נפשה. כללה דמילתא, אם נפלה ולא עמדה צריך להשהותה מעת לעת, אבל אם עמדה אינו צריך להשהותה מעת לעת, אבל צריכה בדיקה כנגד כל החלל כולו. הלכה אינה צריכה בדיקה כלל. ואמר רב נחמן בית המטבחים אין בו משום ריסוק איברים. בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים. אמר רב מנשיא הני דכרי דפתקי גנבי אין חוששין בהם משום רסוק אברים, אהדרינהו מחמת יראה חוששין משום ריסוק איברים. ואי מחמת תשובה לא חיישינן דתשובה מעליא היא. אמר רב הונא זכרים המנגחין זה את זה אין חוששין משום ריסוק איברים, ואם נפל אחד מהם בקרקע חוששין. עוף שנדבק בדבק, בחד גפא שרי, בתרי גפי אסיר.
<h2>דף נב.</h2>
נשתברו רוב צלעותיה טריפה. תנו רבנן אלו הן רוב צלעותיה, שש מכאן ושש מכאן, אי נמי אחת עשרה מכאן ואחת מכאן. ואמר זעירי והוא שנשתברו מחציין כלפי השדרה. א"ר יוחנן ובצלעות גדולות שיש בהן מוח. וא"ר יוחנן בין נעקרו בלא עקירת חולייא ובין נשתברו ברוב שני צדדין טריפה. כך פסק רבינו יצחק פאסי זצ"ל.
אמר רב נעקרה צלע וחצי חוליא עמה טריפה. והאי דאמר שמואל נעקרה צלע בלא חולייא טריפה, שלא נעקרה כל החולייא אלא חצי חולייא.
אמר שמואל גולגולת שנחבסה ברובה, בין ברוב עובייה בין ברוב הקיפה אע"פ שהקרום שלה קיים טריפה. ופירוש נחבסה, נסדקה, וכאילו חסירה דמיא.
<h2>דף נב:</h2>
חולייא אחת כדברי בית הלל. ואע"ג דעיקר המחלוקת לענין אהלות איתמר, והא אמר שמואל וכן לטריפה. ואפילו נחסרה החולייא בלא צלע, כגון בשלהי כפלי טריפה. ואם נחסרה בגולגולת כדי שינטל מן החי וימות טריפה.
דרוסת הזאב וכל דדמי ליה בדקה, דרוסת הארי בגסה, ודרוסת הנץ וכל דדמי ליה בעוף ובגדיים ובטלאים אפילו חתול ונמייה ושועל וכיוצא בהן יש להן דריסה. ונץ יש לו דריסה אפילו בעופות גדולים הימנו. אבל שאר העופות יש להם דריסה בעופות שכמותן ואין להם דריסה בעופות גדולים מהם. ולחולדה יש לה דריסה בעופות. ולכלב אין לו דריסה כלל אפילו בעופות לפי שאין לו ארס. והנץ יש לו דריסה אפילו בגדיים ובטלאים, והוא שניקב לבית חללו. ואין דרוסה אלא ביד, אבל ברגל לא. ואין דריסה אלא בציפורן, אבל בשן לא, אלא אם כן ניקב לבית החלל ובודקין שמא ניקב אחד מן האיברים שהבהמה נטרפת בהן בנקיבה. ואין דריסה אלא מחיים, אבל לאחר מיתה לא, כגון שנחתכה (ס"א שנתחתכה) באותו מקום שדרס, אין חוששין. כיצד דין הדריסה, כל מקום שאמרנו חוששין לה, שוחטין את הנדרס, ובודקין את החלל כולו מכף הירך ועד מוחו, אם נמצאת שלימה מכל מיני טריפות ולא נמצא בה רושם הדריסה כשירה. אבל אם נמצא בה רושם הדריסה טריפה. איזהו רושם הדריסה, שיאדים הבשר כנגד בני המיעים. ואם נימוק הבשר כנגד בני מיעים עד שנעשה כבשר שהרופא גוררו (ס"א, גורדו) מן החבורה, רואין אותו בשר כאילו אינו וטריפה. ואם דרס בסימנים, משיאדימו הסימנים עצמם טריפה. ודרוסת הסימנין במשהו ואפילו בגרגרת, משום דזיהרא מיקלא קלי. ספק דרוסה, כגון ארי שנכנס לבין השוורים וכן זאב בדקה ונץ בעופות, והוא שותק והן מקרקרין, חוששין שמא דרס. אבל אם נמצא ציפורן בגבו של אחד מהן אמרינן כי נתחכך בכותל. אבל אם נמצא ציפורן בגבו טריפה. ואם ספק נכנס טורף לשם, או לא נכנס, ואין ידוע אם דרס ואם לאו, אין חוששין לה. וכן עוף שנכנס לבין הקנים ויצא וראשו מטפטף דם או צוארו, אין חוששין לו שמא נדרס, אלא אמרינן בקנה ניזוק וכשירה. הכישה נחש או כלב שוטה, מותרת, משום טריפה, ואסורה משום סכנה.
<h2>דף נג:</h2>
אמר עולא א"ר יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשירה, והוא דקיימי סימפונהא. היכי עבדינן, מייתינן צעא דקונייא, ושפכינן לה בגווה, אי אית בה שורייקי חיוורי טריפה, דאותן הן הסימפונות. ואי לא, כשירה. אמר רב נחמן ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים כשירה, ואפילו מחזקת רביעית לוג. אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אייתו קמן ריאה כי הוה מותבת לה הוה יתבא שפיר, כי הוה דלינן לה הוה מיתלחא ונפלה תילחי תילחי, וטריפנא לה מדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר כל שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי ולא ימות כשירה. והא ודאי ימות טריפה ועיקר דין ריאה כבר פירשנו במחלוקת נקיבה.
<h2>דף נד:</h2>
אמר רב כהנא אמר שמואל האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה. והני מילי דאיתעכול ניביה, דהיינו החוטין הנדבקים בירך. ודוקא דליתנהו לניביה כלל, אבל איפסיק דאיתנהו לחוטין כשירה. ודוקא בירך, אבל ביד כשירה.
<h2>דף נה.</h2>
ניטלו הכליות כשירה. אמר רכיש בר פפא לקתה בכוליא אחת טריפה, וכל שכן בשתי כליות. ופירוש לקתה, מוגלא מליאה מים עכורים, או אפילו מים עבים. אמרי במערבא והוא דמטא לקותא במקום חריץ, ומקום חריץ היכא, חיוורא דתותי מתני. יש כשר בריאה ופסול בכוליא, היינו מוגלא מליאה מים עבים, דהיינו ליחה. כשר בכוליא ופסול בריאה. נקב. כשר בזה ובזה, היינו מים זכים דלא אסרוח פסול בזה ובזה היינו לקותא דהיינו מים עכורין אע"ג דלא אסרוח. כתב רבינו האיי גאון ז"ל, אי משתכחן תלת כולייתא או אחת כשירה, דתניא [בכורות ל"ט ע"א] ואת שתי הכליות, ולא בעלת כוליא אחת ולא בעלת שלש כוליות. לגבוה הוא דאסור הא להדיוט שרי. כוליא שהקטינה, בדקה עד כפול, בגסה עד כענבה בינונית כשירה, פחות מכאן טריפה. אבל אם ניטלו לגמרי מותר. דהכי תנן בפרק בהמה המקשה לילד [ס"ח ע"א], חותך מן הטחול ומן הכליות של הבהמה עצמה מותרת, אבל טחול וכליות אסירי משום אבר מן החי. ניטלה האם כשירה. אחוזת הדם והמעושנת והמצוננת ושהלעיטה חלתית, מן העליון כשירה, אבל מן הקרטין של חילתית טריפה, דמינקבי למיעייה.
<h2>דף נה:</h2>
אמר רב ניטל הטחול כשירה. לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טריפה. והני מילי שניקב בסומכיה מחציו של טחול ולמעלה, אבל בקולשיה מחציו של טחול ולמטה כשירה. ובסומכיה נמי לא אמרן דטריפה אלא דלא נשתייר הימנה שלא נתפלש הנקב ולא נשאר כעובי דינר זהב, אבל אם נשתייר ביה כעובי דינר זהב כשירה. ואם נתפלש הנקב מחציו ולמטה כשירה.
תנו רבנן איזוהי חרותה שהיא טריפה כל שצמקה ריאה שלה בידי אדם, אבל בידי שמים כשירה. היכי דמי בידי אדם והיכי דמי בידי שמים. בידי אדם, כגון שראתה אדם ששחט לפניה בהמה אחרת וכיוצא בה ונתפחדה ויבשה ריאה שלה טריפה, ואפילו כל שהו. והוא שתתפרך בציפורן, דלא הדרא בריא. בידי שמים כיצד, כגון ששמעה קול רעם ורעש ונתפחדה וצמקה הריאה שלה כשירה, דהדרא בריא. ומנא ידעינן אי בידי אדם היא [וטריפה] ואי בידי שמים היא וכשירה. בקייטא מייתינן משיכלא דקונייא ומלי לה מיא קרירי, בסיתווא מייתינן משיכלא דשיחמא. פירוש של נחושת. ומלי לה מיא פושרי ומותיב לה בגווה מעת לעת, אי הדרא בריא, בידי שמים היא וכשירה. ואי לא הדרא בריא בידי אדם היא וטריפה, והוי ליה כאילו חסרה כולה.
בהמה שניטל העור שלה טריפה. והיינו פירוש גלודה. תנו רבנן אם נשתייר בה כסלע כשרה. היכא, באיזה מקום אמרו שישתייר כסלע ויהא כשרה ברוחב סלע על פני כל השדרה. רבי ינאי אמר על מקום טיבורו. רבה בר בר חנה אמר בראשי פרקים. בעי רבי ינאי בר' ישמעאל ניטל מקום כל השדרה וכולו קיים, ניטל מקום טיבורו וכולו קיים, ניטלו ראשי פרקים וכולו קיים מהו, תיקו ולחומרא. אמר רב כל העור מציל בגלודה חוץ מעור בית הפרסות. ורבי יוחנן אמר אפילו עור בית הפרסות מציל. בעל הלכות גדולות פסק כרב, והאלפסי פסק כאמוראי קמאי.
<h2>דף נו.</h2>
אלו טריפות בעוף, נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת ברובה. וכל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף טריפה. ואם כן למה תנא הני משום דקא סלקא דעתין מאחר שהעוף אין לו חיות כל כך כבהמה הייתי אומר דאפילו במשהו מטריף הקנה, לכך הוצרך לומר ופסוקת הגרגרת ברובה. ואיידי דקתני פסוקת הגרגרת תנא נמי נקובת הוושט. הכתה חולדה על ראשה מקום שהוא עושה אותה טריפה טריפה. כיצד בודקין אותה מכניס ידו לתוך פיו של עוף, אם מבצבץ המוח ועולה למעלה מן הקרום בידוע שניקב הקרום וטריפה. ואם אינו עולה המוח למעלה כשירה. ניקבה הגולגולת אע"פ שהקרום שלה קיים טריפה נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח טריפה, ובעוף של מים קאמר הואיל וקרום שלו רך. אמר רב שיזבי הני אווזי דידן כעוף של מים דמו. ניקב הקרקבן וכיסו קיים כשירה. ניקב הקרקבן והכיס זה כנגד זה טריפה, זה שלא כנגד זה כשירה. נפלה לאור ונחמרו בני מיעיה, אם אותם המיעיים שדרכן להיות אדומים כגון לב וכבד וקרקבן והוריקו, ואותן שדרכן להיות ירוקין, כגון הדורא דכנתא, והאדימו טריפה. אבל אם שלקן וחזרו והוריקו כשירה. ואמר רב נחמן אותן שדרכן להיות אדומין ולא הוריקו ושלקן והוריקו טריפה, דגלי בהתתייהו. וירקותן כשיעור נקיבתן. הוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מיעיה. דרסה וטרפה בכותל או שרצצתה בהמה והיא מפרכסת, אפילו שהתה מעת לעת צריכה בדיקה כנגד כל החלל כולו.
תני לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף טריפה. אבל יש אברים שישנן בבהמה ואינן בעוף, כגון המסס ובית הכוסות והכרס וכיוצא בהן. ויש איברים שישנן בעוף ואינן בבהמה, כגון הקרקבן והזפק. על כן אנו צריכים לבקש הליכותיו בפני עצמן. ואם כן למה אין אנו בודקין בריאה של עוף מפני שהצלעות מגינות עליה.
<h2>דף נו:</h2>
וזפק שניקב כשיר[ה], ואפילו ניטל, אבל אם ניקב גגו של זפק דינו במשהו כוושט. ואיזהו גגו של זפק כל שימתח העוף את צוארו וגגו של זפק הולך עם הוושט טריפה. נמרטו כנפיה ואפילו הנוצה כשירה, דלית הילכתא כרבי יהודה. נשתברו גפיה בכל מקום כשירה, ובלבד שלא ישבר באותו מקום שהוא מחובר לגוף, חיישינן שמא ניקב הריאה. אבל הכנף אסור משום אבר מן החי כגון שאין עור ובשר חופין את רובו. וכן שמוטת ירך בעוף טריפה. וכן שמוטת גף העוף טריפה, חיישינן שמא ניקבה הריאה שלו.
בא זאב ונטל את בני מעיים, והחזירן כשהם מנוקבים כשירה דתלינן בזאב. בני מיעים שיצאו לחוץ ונהפכו טריפה. ואי לא נהפכו כשירה, והוא שלא נקרע רוב כרס החיצונה. חלחולת שניקבה במקום שאין הירכים מעמידים אותה במשהו טריפה, אבל במקום הדבק בירכים אפילו אם ניטל כולו כשירה, והוא שנשתייר בו שיעור כדי תפישת יד דהיינו ארבע אצבעות כשירה. כך פירש רבינו יצחק פאסי ז"ל. אבל רש"י ז"ל פירש אצבע א'. העיד יונתן בן שילה ריש טבחייא דציפורי לפני רבי על שני מעים שיוצאין מן הבהמה כאחת טריפה, כנגדן בעוף כשירה. פירוש דאית לה תרי הדורי דכנתא שיוצאין מן שני מקומות טריפה, והוא דלא הדרי ערבי. אבל אי הדרי ערבי כשירה אפילו בבהמה. ואם ניקבו המעים אע"פ שהליחה סותמתן טריפה.
<h2>דף נז.</h2>
נשתברו רגליה מן הארכובה ולמטה כשירה, מן הארכובה ולמעלה טריפה. שלשה פרקים יש ברגל העוף. פרק התחתון היא הארכובה שעליו כמין קשקשים. אם נחתך חציו או רובו, העוף כשר, אלא שפרק הנשבר עצמו אסור משום אבר מן החי. אבל אם נחתך או נשבר באותו הפרק מקום שנדבקין שם שני פרקים כאחד, פרק התחתון לאמצעי טריפה, מפני שבאותו מקום הדבק נצמתין הגידין. ופרק עצמו השני יש בו צומת הגידין. ומחציו ולמטה, אם נחתך או נשבר העצם, אע"פ שאינו יוצא לחוץ, צריך לבדוק צומת הגידין אם הם ששה עשר ועור ובשר חופין את רובו כשר. ואם חסר מן הגידין אפילו אחד טריפה אע"פ שעור ובשר חופין את רובו, או אפילו הגידין קיימין ונשבר העצם ואין עור ובשר חופין את רובו טריפה. אבל מחציו ולמעלה אין שם תורת צומת הגידין. לפיכך אם נחתך או נשבר העצם ובשר ועור חופין את רובו, העוף כשר, וגם האבר כשר, לפי שכך דינו ברגל הבהמה. ופרק שלישי הוא הרחב הדבק בגוף, אם נחתך או נשבר אותו העצם ואין עור ובשר חופין את רובו אסור האבר והעוף. ואם עור ובשר חופין את רובו מותר העוף והאבר. וכיצד בודקין אותו, אם עור ובשר חופין את רובו אלא יפתח וירחיב את האבר לאחר שחיטה כמות שהיה, ויקרב את השברים זה לזה כמו שהיו שלימין, ויעיין בעור ובשר אם חופין את רובו או את מיעוטו.
<h2>דף נח:</h2>
[ע"ו ע"ב] תנו רבנן נשבר העצם ויצא לחוץ, אם עור ובשר חופין את רובו, רוב עוביו ורוב היקיפו מותר. ואם לאו אסור. וכן למטה מן הארכובה להכשיר האבר והבהמה. וכן שניטל צומת הגידין טריפה, אע"פ שעור ובשר חופין את רובו, אפילו אם אין העצם נשבר. ובאיזה מקום צומת הגידין דעילוי ערקומא. שהעצם קטן שהוא באותו העצם שמגלין הטבחים כדי לחתוך הארכובה הנמכרת עם הראש. ובאותו מקום צומתין הגידין. ועד כמה הם נמשכין, שאם ניטלו הגידין טריפה. אמר אביי בגסה ארבע אצבעות. בדקה מאי אמר אביי, בליטי שנראין למעלה הוו צומת הגידין. בליעי פירוש שאין נראין למעלה לא הוו צומת הגידין. אשוני, פירוש קשין, הוו צומת הגידין. רכיכי, פירוש רכים, לא הוו צומת הגידין. אלימי, פירוש גסים, הוו צומת הגידין. קטיני לא הוו צומת הגידין. חיוורי הוו צומת הגידין, לא חיוורי לא הוו צומת הגידין. מר בר רב אשי אמר תלתא חוטי הוו, חד אלימא ותרתי קטיני, איפסיק אלימא נשאר רוב מנין וכשירה. ואי איפסיק קטיני נשאר רוב בנין וכשירה. אמר שמואל צומת הגידין שאמרו אפילו לא נשתייר בה אלא כחוט הסרבל של כל אחת ואחת כשירה. ואם היו לה לבהמה שלש רגלים ושתי ידים טריפה, דכל יתר כנטול דמי. אבל אם נמצא בבהמה שלש ידים ושתי רגלים כשירה, דהא אפילו ביד אחת נמי כשירה, וכל שכן אם נשתברו הידים למעלה מן הארכובה שהיא כשירה. שאין לה צומת הגידין בידים.
<h2>דף עו.</h2>
בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה, דהיינו אותו פרק התחתון הנמכרת עם הראש, כשירה. ואם אין רוב הבשר קיים, האבר אסור משום אבר מן החי, אבל הבהמה כשירה. למעלה מן הארכובה, דהיינו מן הערקומא ולמעלה, שהוא עצם קטן בראש הארכובה, אם לא ניטלה צומת הגידין ונשבר העצם ויצא לחוץ, אם רוב הבשר קיים, זה וזה מותר האבר והבהמה מותר. ואם אין רוב הבשר קיים הבהמה והאבר אסור.
תנו רבנן נשבר העצם ויצא לחוץ, אם עור ובשר חופין את רובו, רוב עוביו ורוב היקיפו מותר. ואם לאו אסור. וכן למטה מן הארכובה להכשיר האבר והבהמה. וכן שניטל צומת הגידין טריפה, אע"פ שעור ובשר חופין את רובו, אפילו אם אין העצם נשבר. ובאיזה מקום צומת הגידין דעילוי ערקומא. שהעצם קטן שהוא באותו העצם שמגלין הטבחים כדי לחתוך הארכובה הנמכרת עם הראש. ובאותו מקום צומתין הגידין. ועד כמה הם נמשכין, שאם ניטלו הגידין טריפה. אמר אביי בגסה ארבע אצבעות. בדקה מאי אמר אביי, בליטי שנראין למעלה הוו צומת הגידין. בליעי פירוש שאין נראין למעלה לא הוו צומת הגידין. אשוני, פירוש קשין, הוו צומת הגידין. רכיכי, פירוש רכים, לא הוו צומת הגידין. אלימי, פירוש גסים, הוו צומת הגידין. קטיני לא הוו צומת הגידין. חיוורי הוו צומת הגידין, לא חיוורי לא הוו צומת הגידין. מר בר רב אשי אמר תלתא חוטי הוו, חד אלימא ותרתי קטיני, איפסיק אלימא נשאר רוב מנין וכשירה. ואי איפסיק קטיני נשאר רוב בנין וכשירה. אמר שמואל צומת הגידין שאמרו אפילו לא נשתייר בה אלא כחוט הסרבל של כל אחת ואחת כשירה. ואם היו לה לבהמה שלש רגלים ושתי ידים טריפה, דכל יתר כנטול דמי. אבל אם נמצא בבהמה שלש ידים ושתי רגלים כשירה, דהא אפילו ביד אחת נמי כשירה, וכל שכן אם נשתברו הידים למעלה מן הארכובה שהיא כשירה. שאין לה צומת הגידין בידים.
